מכון באר אמונה - סליחה ומשפחה - הילכו שניהם יחדיו?

סליחה ומשפחה - הילכו שניהם יחדיו?

 סליחה ומשפחה, הילכו שניהם יחדיו?
בערב יום הכיפורים אנו מחפשים להתנקות ולהגיע ליום זה מבלי רגשות אשם, טינות, בהרגשה של שלמות עם העצמי והאחרים... במיוחד בתוך המשפחה.
אך האם זה אפשרי? האם אני מוכן/מוכנה באמת לעשות מה שכרוך בכדי להגיע למצב כזה? רוצה לעשות זאת? ועוד בתוך המשפחה!
המשפחה היא מצד אחד המקום הכי קרוב ואינטימי, עם בני המשפחה אנו בקשר יומיומי, ומצד שני, ואולי דווקא משום כל הנאמר, יש שם הכי הרבה מטענים רגשיים – רגשות אשמה, הטלת אשמה וכל מה שהצטבר ומעולם לא נאמר.
רק לפני שבוע בילינו יחד בראש השנה, אולי אפילו 3-4 דורות של המשפחה. וודאי כעסנו, האשמנו,לא אמרנו כל מה שהפריע לנו וייתכן שנותרנו עם תחושות החמצה על כך שלא הצלחנו לנהל הכל לפי התכנית המקורית.
כיצד נוכל לעזור לעצמנו?
אני באמת אשפיל עצמי ואבקש סליחה מגיסתי/אמי/בני? זה הרי אומר שטעיתי והוא צדק! לא רוצה!
ילדים בשלבי ההתפתחות השונים בונים את מערכת היחסים שלהם עם העולם מתוך מערכת היחסים עם המשפחה. אמון,עצמאות,יוזמה, נקנים בתוך המשפחה המצומצמת של הילד ביום יום ומקבלים חיזוק לתמונת העצמי של הילד במשפחה המורחבת שנפגשת בחג ובמועד. גם הם חווים, כעס, אשמה ופגיעות.
היכולת לבקש סליחה  מכל אחד מבני המשפחה ובדרך גם לסלוח לעצמי על דברים שנתפסו אצלי כטעויות מאפשרת להתקדם הלאה בשלבים השונים. רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה.
ילדים רואים את החיים בשחור לבן. מהזווית שלהם כאשר הם מבקשים סליחה, הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים.
אולי בקשת סליחה אין פירושה אני טעיתי, אלא משהו מורכב יותר.
האדם הבוגר אמור לראות תמונה שלמה ופחות של שחור ולבן. עפ"י אריקסון המבוגר נמצא בשלב הבשלות/ שלב של השלמה [אחידות האגו]  מול ייאוש; שלב זה מתרחש החל מגיל 50 ועד לסוף החיים, ובו עורך האדם סיכום של ההישגים ושל הכישלונות בחייו. כאשר האדם מסתכל לחיוב על ההתפתחות ועל ההישגים שלו, מצליח לערוך אינטגרציה בין הטוב והרע שהשיג בחייו, וחש שחי חיים מספקים ומלאי משמעות, התוצאה תהיה תחושה של אחידות באגו.
דבר כזה יכול לקרות רק כאשר האדם הבוגר מצליח לסלוח לעצמו ולמשפחתו גם על החוויות השליליות שהיו לו. תוצאה שלילית של סיכום כזה תוביל לתחושה של החמצה ולייאוש, בשל חוסר היכולת לתקן. המעלה הנרכשת  בתהליך זה היא תבונה, המלווה בהשלמה עם המוות ובתחושה של סיפוק מהחיים שחלפו.
גון פונדה הרבתה לחקור את המערכה השלישית[כפי שהיא מכנה את גיל הזיקנה]. היא ממליצה לחזור ולחקור את העבר המשפחתי, היא טוענת שמי שעושה זאת  עשוי לגלות שדברים רבים שחשב שהיו באשמתו ,דברים רבים שחשב לגבי עצמו, לא היו קשורים בכלל אליו, הם לא היו באשמתו; הוא בסדר גמור. לאחר זאת יוכל לחזור אחורה ,לסלוח לסובבים אותו ולסלוח לעצמו וכך לסגור מעגל שמאפשר להמשיך הלאה בלי המשקעים.
כמה נכון לחזור אל העבר המשפחתי דווקא בימי החגים שיושבים יחד בתוך הסעודות הרבות וביניהם.
בספר "האדם מחפש משמעות", כתב  ויקטור פראנקל  "כל דבר בחיים יכול להילקח ממך פרט לדבר אחד  החופש שלך לבחור כיצד תגיב למצב.  זה מה שקובע את איכות החיים שחיינו -- לא אם היינו עשירים או עניים, מפורסמים או אלמונים, בריאים או חולים. מה שקובע את איכות החיים שלנו הוא האופן בו אנו מתייחסים למציאות, איזו משמעות אנו מייחסים לה, באיזו גישה אנו דבקים לגביה, איזה הלך-רוח אנו נותנים לה לעורר"
מי שמבין שתמונת המציאות שלו תלויה בתפיסה שלו את האירועים ולא באירועים עצמם, יוכל מתוך מחילה לסביבה למצוא את עצמו.
ייתכן כי המטרה המרכזית של 'המערכה השלישית' היא לחזור ולנסות, אם ישנו צורך, לשנות את מערכת-היחסים שלנו עם העבר, מערכת-היחסים שלנו עם אנשים ואירועים מהעבר. כך נוכל להצליח להשלים את השלב בהתפתחות שלנו ולהגיע לשלמות עם עצמנו והסביבה, להיות מאושרים יותר ומחוברים יותר למשפחה. אז ממילא המשפחה כולה תוכל להגיע אל השקט והשלווה.