מכון באר אמונה - חטאנו - רחם עלינו: על מיניות בקרב מתבגרות

חטאנו - רחם עלינו: על מיניות בקרב מתבגרות

חטאנו, רחם עלינו / מאור קפלן

אני לומדת  באולפנא דוסית מאוד. נושא המיניות מעסיק אותי מאוד. זה נושא שקשה לי וכואב לי. יש לי סיפור שאני צריכה להוציא מהלב. הוא קשור לנושא הזה. לא, לא לפגיעות מיניות. אלא להתמודדות שלי. הוא סיפור שדי מפליל אותי לרעה בתוך החברה הדוסית שלנו. מספר האנשים איתם אני יכולה לדבר בו הוא קטן. אם נוסיף לזה את התוכן המיני שלו – אי אפשר לדבר אותו בכלל
(מייל מנערה בת 17)

מזל שאת לא יודעת איך אני נראית. כי אני נראית הכי תמימה ודוסית שיש. אבל יש לי חבר ואתמול התנשקנו. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אין מצב שאני מדברת על זה עם מישהו, לא בא לי שיחשבו עליי שאני דפוקה או משהו
(אסמס מנערה בת 16)

אנו מצויים בתקופה מאתגרת מאוד בתחום המיניות. העולם שסביבנו שוצף וקוצף תמונות, פרסומות, סצנות, סרטים, מראות ועוד הרבה מקורות ידע לא רשמיים. האוירה הזו משפיעה בהחלט על עולם המבוגרים, ויש מה לעסוק בהשפעות שלה על זוגיות בעולם הבוגר. אך המושפעים העיקריים הם בני הנוער. בעולם שבו פרסומת למזגן נראית כמו פרסומת לאמצעי מניעה, בעולם שבו בסרטי ילדים ישנן בגידות, בעולם שבו אי אפשר לגלוש בפלאפון בלי למצוא את עצמך מול אישה מחוסרת לבוש – קשה מאוד לבנות תפיסה בריאה בנושאים של גוף ומגדר. המרחב שאנו מצויים בו הינו מרחב פורנוגרפי, וככזה הוא מציב תפיסות חלולות מאוד לגבי מקומו של הגוף ושל הקשר הגופני.

ההתמודדויות הן רבות, וכולן מאתגרות. דימוי גוף, בניה של זהות מינית, פורנוגרפיה, איסור הוצאת זרע לבטלה, קשרים וירטואליים, היחשפות לתכנים מיניים, שמירת גבולות ההלכה בין המינים ועוד. המטיבים לזכור את ימי נעוריהם יוכלו אף הם להיזכר בשברי חוויות כאלו. אולם דומה שהיום ההתמודדויות מקבלות ווליום חזק יותר, ווליום צעקני ובלתי ניתן להתעלמות.

בעבודתי עם בנות נוער, נדמה שכל אחת מהן מתמודדת עם אחת או יותר מהסוגיות המוזכרות. אולם, בנוסף להתמודדות עצמה, מצטרפת פעמים רבות התמודדות נוספת – והיא הבדידות. הקושי נשאר כמעט תמיד כחוויה אישית. לא משתפים בה. לא מתייעצים עליה. לא מגדירים אותה. ולא נעזרים כדי לצאת ממנה. חוויית הנפילה והאשמה היא חוויה משתקת. אף אחד מאיתנו לא אוהב לשתף בחולשותיו. ההודאה בנפילה קשה עבור כל אדם. בהקשר של המרחב המיני ההודאה קשה אף יותר. ומול עולם המבוגרים, ההודאה כמעט ואינה אפשרית.

מדוע? דמיינו בראשכם את הנערה כותבת האסמס. נערה מתוקה ומוצלחת, לבושה צנוע, מדריכה בבני עקיבא או באריאל, פעילה בשכבה, מוערכת בכל מקום שאליו היא הולכת. הצוות החינוכי באולפנא מפרגן לה ומאמין בה מאוד. הנערה המתוקה אוזרת אומץ וניגשת אל המחנכת. היא מודה על האמת ומשתפת בנפילה שלה. המבט של המחנכת אומר הכול. "עלייך לא הייתי מאמינה. חשבתי שאת אחרת". או המבט של ראש האולפנא – "עד עכשיו חשבתי שאת דוסית..." או קריאת הבהלה של המדריכה – "לא מאמינה שזה קרה לך!"

וליבי עם אנשי החינוך המדהימים. שהם באמת ובתמים מאמינים. מאמינים בטוב של הבנות, או הבנים. ורוצים להיות שם בשבילם, או בשבילן. ולדבר על הכול. ולעזור. אני פוגשת אתכם בהשתלמויות ונפעמת. דור מחנכים חדש, מלא אהבה ואומץ. אבל משהו פנימי בתוכנו מתוכנת לדרג. לדרג את התפקוד הדתי של התלמיד. לדרג את רמת השליטה העצמית שלו. לבחון את המחוייבות שלו להלכה. ווידוי כזה, מוריד אותו באחת בדירוג. הוא לא מספיק נאמן. הוא לא מספיק מצליח. הוא לא באמת נאבק. חבל. ציפינו ממנו ליותר.

וכאן ברצוני לחבר אותנו מחדש אל מושג התשובה. כי הרי מהי התשובה אם לא היכולת להודות? אם לא הרצון להשתנות? על כל בחור או בחורה שפונים אלינו ומודים בחולשתם, יש כנראה עוד חמישה או עשרה או ארבעים תלמידים שמתמודדים אם אותו דבר. אך הם לא מעיזים להודות בכך. הם לא מעיזים להגדיר את זה. הם ינסו לצאת מזה בעצמם. או יתייאשו מלצאת מזה בעצמם. הכל בשביל לא לבוא ולראות את הפרצוף המאוכזב של הר"מ. של המחנכת.
מי שמגיע ומודה בתכנים המיניים שהוא נחשף אליהם. או בסיטואציות שקרו לה עם החבר. או ברגשות שיש כלפי חברים מאותו מין. הם אמיצים. הם יחידי הסגולה שבוחרים בשינוי ולא בהסתרה. הם מאמינים ביכולת להשתנות. הם מאמינים בנו, אנשי החינוך, עולם המבוגרים, שנראה מעבר לנפילה. שנראה את הגודל שלהם. שנעריך אותם על האמת שבהם.

הייתי רוצה לכתוב לבחורה שכתבה לי את המייל אותו ציטטתי למעלה- "לכי למחנכת שלך. תשתפי אותה. היא תתן לך חיבוק ענק. היא תגיד לך שאת מדהימה. שהיא כל כך מעריכה את המוכנות שלך לשתף. יש לך כל כך הרבה אומץ שעשית את זה! " רוצה אבל מפחדת. שלא כך יראו הדברים.
ואין בתגובה של חיבוק משום הכשר לשרץ. את רגשות האשם לא צריך לשתול בהם. הם קיימים. את התוכחה לא צריך להמציא. היא פנימית אצלם. מה שצריך לחזק זה את האמון בתשובה. באהבת ה' אותנו. וגם, את האמון בעולם המבוגרים. שאנחנו שם בשבילם. בכל מצב, בכל התמודדות. מלווים. עוזרים. מאמינים. מעריכים. אוהבים. נותנים יד, קמים ביחד.
 
מאור קפלן
מנחת סדנאות למיניות בריאה ומרכזת את התחום במכון באר אמונה